מודעות מצבית: למה רוב האנשים ״ישנים בעמידה״

70 אחוז. זה מייצג בערך את החלק מהתקיפות שבהן הקורבן נבחר במפורש כי לא היה מודע לסביבה שלו. טלפון ביד, אוזניות ומוסיקה, ראש מורכן לרצפה. לא במקרה. תוקפים לא בוחרים אקראית, הם בוחרים את מי שלא רואה אותם מגיעים. כמובן, כשמפגע בוחר במודע להשיג כמה שיותר נזק בתא שטח מצומצם יחסית - כך הקורבנות ייבחרו.

אם האימון שלכם לא נוגע בזה - אתם מתאמנים רחוק מהמציאות.
מי שמתאמן איתי יודע שאני חוזר על זה שוב ושוב: הנשק הוא הדבר האחרון בשרשרת, לא הראשון. הדבר הראשון קורה במוח, הרבה לפני שהיד בכלל זזה לכיוון הנרתיק. המבט מוביל תנועה, המבט מגלה סימנים מחשידים.

מאיפה זה מגיע

בשנות החמישים ניסה קולונל בחיל האוויר האמריקאי בשם ג׳ון בויד להבין למה טייסים מסוימים מנצחים בקרבות אוויר גם כשהמטוס שלהם נחות טכנולוגית. התשובה שלו הפכה למודל שנקרא לולאת OODA: תצפית, התמצאות, החלטה, פעולה. (Observe, Orient, Decide, and Act) אבל לא פעם אחת, אלא מעגל שרץ שוב ושוב, מהר ככל שאפשר.

מה שבויד גילה זה שהמנצחים לא היו הכי מהירים על הסטיק של המטוס. הם היו הכי מהירים בלסגור את המעגל הזה מחדש, לפני שהיריב הספיק לעדכן את הכיוון שלו. מי שסוגר מעגל מהר יותר, שולט בקצב של העימות. הרעיון עבר משם לשוטרים, ליחידות מבצעיות, ולבסוף גם לעולם האזרחי. לסגור את הלולאה מהר.

אגב, בדיוק בתקופה הזו נכתב לא מעט על כך שמלחמת התודעה נגד ישראלים, הודעות בהלה, קמפיינים מכוונים, מנסים במפורש לפגוע ב-״לולאת ה-OODA״ שלנו ולגרום למה שמכונה ״קריסה קוגניטיבית״. ז״א, גם פעילות קוגניטיבית מחשבתית ללא כל פעולה פיזית - יכולה להיחשב לולאה.

חשוב שתבינו: מה קורה בגוף כשלחץ נכנס לתמונה

איפשהו עמוק במוח יושבת בלוטה קטנה שנקראת אמיגדלה. היא פעילה מאז שהאדם הקדמון נאלץ לברוח מטורף או אדם אחר עם חנית למשל. תפקידה לזהות איום ולהפעיל תגובת הישרדות, מה שמוכר כ-״הילחם או ברח״ (Fight or Flight). הבעיה היא שהאמיגדלה לא מבדילה בין איום אמיתי הישרדותי לבין חוסר התמצאות רגילה. היא פשוט תופסת שליטה.

כשזה קורה, נכנס למשחק מצב שנקרא עומס קוגניטיבי. יותר מדי מידע, פחות מדי זמן לעבד אותו, והמוח עושה מה שהוא תמיד עושה במצב כזה: עובר להיוריסטיקות, קיצורי דרך מחשבתיים מבוססי הרגל ועבר, שלא תמיד מתאימים למצב החדש שמולכם. זו הסיבה שאנשים בלחץ קופאים, מקבלים החלטות גרועות, או לא מגיבים בכלל.

פה נמצא הדבר החשוב באמת. בויד עצמו הראה שהשלב הקריטי במעגל הוא לא התצפית ולא המהירות. הוא ההתמצאות. איך אתם מפרשים את מה שאתם רואים. שני אנשים יכולים לצפות באותה סצנה בדיוק ולהתמצא בה אחרת לגמרי, אחד לפי הרגלים ישנים ואחד לפי אימון אמיתי. מי שההתמצאות שלו מהירה ומדויקת, מקבל יתרון עצום. לא כי הוא רץ מהר יותר או שולף מהר יותר. כי הוא מבזבז פחות זמן על להבין מה בכלל קורה.

איך זה נראה בשטח, וסולם המוכנות שהרבה מנושאי הנשק בישראל לא מכירים

קולונל ג׳ף קופר (כן, עוד קולונל, מילה מעצבנת לכתוב ולהגיד בעברית), קצין מארינס ומדריך ירי אגדי, פיתח כלי פשוט שנקרא קוד הצבעים. לבן: לא מודעים בכלל, מסתכלים בפלאפון. צהוב: מודעות רגועה, סורקים את הסביבה בלי פרנויה. כתום: משהו תפס את תשומת הלב, צריך לבנות תוכנית תגובה. אדום: איום פעיל, פועלים.

רוב האנשים חיים בלבן כל היום, וזה בדיוק מה שהופך אותם למטרה קלה. המטרה שלנו לחיות בצהוב. לא בפרנויה, לא במתח. פשוט ערים וערניים. זה לא דורש מאמץ פיזי. זה דורש הרגל. וגם פה, מבט מבט מבט.

כמו תמיד, אני חייב להיות אמיתי איתכם

מודעות מצבית ולולאת OODA לא נבנו במקור בשביל אזרחים שמתמודדים עם אלימות בין־אישית, לרוב קרובה ומיידית, ומגבלות חוק ומשפטיות אמיתיות. הן נבנו לטייסי קרב, והותאמו אחר כך. יש להן גבולות. הן לא מחליפות שיקול דעת, לא מחליפות היכרות עם החוק, ולא מבטיחות החלטה נכונה בכל מצב. מי שחושב שקריאת מאמר אחד הופכת אותו לערני אוטומטית, טועה. זה נבנה באימון, בדיוק כמו כל מיומנות אחרת.

וזו בדיוק הסיבה שאנחנו לא עוצרים בתרגול מול מטרה סטטית. חלק מהאימונים אצלנו בונים בכוונה מצבים של זיהוי, קבלת החלטה תחת לחץ זמן, ועבודה מול מספר מטרות שדורשות הבחנה אמיתית והפללה. באימון כל מה שדיברנו עליו כאן הופך למשהו שמרגישים בגוף, לא רק קוראים...

הנשק הכי חשוב שיש לכם הוא לא מה שבנרתיק. זה מה שבין האוזניים. תתאמנו על שניהם.

נתראה על הקו🫡

תודה שאתם מגן🇮🇱

דורון